החלטה בתיק רע"פ 9886/05

           כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בראשון-לציון כתב אישום, המייחס לו עבירה של תקיפת בן-זוג וניסיון תקיפת בן-זוג, לפי סעיף 379 ביחד עם סעיף 382(ב)(1) וסעיף 25 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק) וכן עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק.

           לפי הנטען בכתב האישום, ביום 12.3.03 בשעה 19:30 או בסמוך, תקף המבקש שלא כדין, בעת שהיה בגילופין, את אשתו (להלן: המתלוננת), בכך שהטיח את ראשה בארון המטבח וכשנפלה כתוצאה מכך על הרצפה, בעט ברגלה ובגבה. המתלוננת הדפה את המבקש עם מערוך והכתה אותו בו ובתגובה, רדף המבקש אחריה ודחף את ראשה אל הקיר. בהמשך, זרק המבקש על המתלוננת נרות דקורטיביים ואת שלטי הוידיאו והטלויזיה.

           ביום 5.5.03, בעקבות הסדר טיעון שנערך, הרשיע בית-משפט השלום בראשון-לציון (כב' סגנית הנשיא ל' ברודי) את המבקש על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן וקבע, כי בטרם ייגזר דינו, יוגש אודותיו תסקיר שירות המבחן וכן חוות דעת הממונה על עבודות שירות. בית-המשפט הדגיש בהחלטתו, כי אין בעצם קבלת חוות הדעת האמורות כדי להביע עמדה לעניין עונשו של המבקש.

           בהמשך, ביום 14.7.03, לאחר שהתקבלו חוות הדעת ותסקיר שירות המבחן, גזר בית-המשפט על המבקש עונש מאסר בפועל לתקופה של 5 חודשים, עונש מאסר על תנאי בן 10 חודשים למשך 3 שנים, אשר יופעל באם יעבור המבקש עבירת אלימות מסוג פשע וכן עונש מאסר על תנאי בן 6 חודשים למשך 3 שנים, אשר יופעל באם יעבור המבקש עבירת אלימות מסוג עוון, לרבות איומים.

           על פסק-הדין של בית-משפט השלום, הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

           ביום 6.10.05 דחה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגן הנשיא י' גרוס וכבוד השופטות א' קובו ו-מ' רובינשטיין) את הערעור בקובעו, כי בית-משפט השלום עשה את האיזון הראוי בעניינו של המבקש ואין כל הצדקה להתערב בעונש שהוטל על המבקש.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

           בגדר הבקשה, שב המבקש על טענותיו כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי. בנוסף, מפנה המבקש את עיקר טענותיו כנגד חומרת העונש שהוטל עליו וטוען, כי יש להקל עימו לאור נסיבותיו האישיות, הכלכליות והבריאותיות כמו גם לאור נסיבות המקרה. לטענתו, חל שיפור משמעותי במצבו הבריאותי ולכן הוא כשיר כיום לרצות את עונשו בעבודות שירות. לטענתו, שגה בית-המשפט המחוזי, כשאישר את גזר-דינו של בית-משפט השלום מבלי לשקול שוב את אפשרות ריצוי העונש בעבודות שירות.

           מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הבקשה. לטענתה, אין המדובר בעניינו של המבקש במקרה חריג אשר מצדיק דיון נוסף בו. כמו-כן, טוענת המשיבה, כי המבקש מעוניין לערער על מידת העונש שנגזר עליו ותו לא, דבר אשר כשלעצמו, איננו מצדיק מתן רשות ערעור. במיוחד אמורים דברים אלו לטענתה, לאור עברו המכביד של המבקש וההזדמנויות הרבות שניתנו לו להתחיל בהליכים שיקומיים ולהשתלב במוסדות, אותם לא השכיל לנצל. בנוסף, לטענתה, טענת המבקש, כי חל שיפור במצבו הבריאותי, המאפשר לו כיום לבצע עבודות שירות, הינה טענה חדשה, אשר הועלתה רק במסגרת בקשת רשות הערעור והמבקש לא הביא כל חוות דעת לסמוך טענה זו.

           דין הבקשה להידחות.

           עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות, אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, זאת בהסתמך על החומרים השונים אשר הוצגו בפניהם ונראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. ככלל, הלכה היא, כי הרשות לקבלת רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רק רלבנטי לבעלי-הדין. במקרה שבפני, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123).

           בנוסף, יצוין, כי בקשת רשות הערעור מופנית בעיקר כנגד חומרת העונש שהושת על המבקש. אולם, הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש לעולם אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, זולת באותם המקרים בהם מתגלה סטייה מהותית ממדיניות הענישה המקובלת (ראו רע"פ 6131/05 אליהו מחפוד נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם)). המקרה של המבקש אינו נמנה על מקרים אלה.

           כמו-כן, אף לגופו של עניין, מן הראוי לדחות את בקשת רשות הערעור. המבקש הודה במיוחס לו במסגרת הסדר טיעון ולפיכך הרשיעו בית-משפט השלום וגזר את דינו. גזר-דין זה נקבע, תוך התחשבות בכל נסיבותיו האישיות השונות של המבקש והשיקולים הצריכים לעניין, כמו גם לאור חומרתם של מעשיו ועבירותיו.

           במיוחד דברים אמורים, לאור העובדה שבנוסף לחומרתן של העבירות בהן הורשע המבקש, למבקש עבר פלילי מכביד, הכולל הרשעות קודמות בעבירות רכוש, מרמה, סמים ואלימות אשר בוצעו לאורך שנים על-ידו, כאשר האחרונות שבהן כללו עבירות תקיפה וחבלה בשנת 1999 ועבירות של היזק לרכוש ואיומים בשנת 2002. משמע, עינינו הרואות, כי המבקש לא זנח את דרך העבריינות, בחר להמשיך בה ואף שירות המבחן בתסקיר מטעמו, התקשה לקבוע אם המבקש יוכל להתמיד בטיפול על מנת לשנות מצבו.

           בנוסף, עוד עולה מתסקירו של שירות המבחן, כי למבקש בעיית אלימות וכן בעיית התמכרות לאלכוהול, בה הוא איננו מכיר. בית-משפט השלום קבע, כי נראה,  שמבעיות אלה נובעת מסוכנותו של המבקש.

           לפיכך, נראה, כי אין העונש אשר הוטל על המבקש חמור במיוחד, ובוודאי שלא במידה כזו המצדיקה את התערבות בית-משפט זה.

           אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית. לאור האמור, מתייתר הדיון בבקשת עיכוב הביצוע בעניין עונשו של המבקש.

           על המבקש להתייצב ביום 18.12.05 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לשם תחילת ריצוי עונשו.

           ניתנה היום, י"א בכסלו תשס"ו (12.12.05).